משנת ארץ ישראל על משנה בכורות ז׳:ו׳

6 המשנה מתחילה במומי הרגל.

7 לפי כתב-יד קופמן

8 המקיש בקרסוליו – שרגליו עקומות, ובארכבותיו – בירכיים, ובעל פיקין – פיקה היא בליטת העצם, שהמפרק בברך אינו סדיר, והעיקל – והמשנה מסבירה: אי זה הוא עיקל כל שהוא מקיף פרסותיו – כפות רגליו הדוקות, ואין ארכבותיו נושקות – וגם כשרגליו צמודות ירכיו נפרדות, פיקה יוצאה מגודלו – העצם של האגודל בולטת החוצה, עקיבו יוצא לאחוריו – עצם העקב בולטת, פרסתו רחבה כשלאווז – כף רגלו רחבה והאצבעות מתפרסות, אצבעותיו מורכבות זו על זו או קלוטות – מחוברות ממש, או אולי גם סמוכות מדי זו לזו, עד הפרק כשר – באצבעות הרגליים יש פרק באמצע, אם הסמיכות היא רק בחלק התחתון הוא כשר, למטה מן הפרק וחתכה כשר – אם היא בחלק התחתון וחתך אותה, ועתה אצבעותיו נפרדות – כשר. דרך אגב אנו שומעים על ניתוח לתיקון אצבעות הרגליים. היתה בו יתיראת – בלוטת שומן או בשר יותרת, וחתכה כשר – שבכך רפואתה. היתה בה יתירות וחתכה – חסר בדפוסים מאוחרים, אם יש בה עצם פסול – חיתוך העצם אינו רפואה אלא חבלה בגוף. בדרך כלל חיתוך מום אינו מכשיר משנה, נגעים פ"ז מ"ה, אבל רפואה מכשירה. חיתוך בבשר נתפס על ידי המשנה כרפואה והכשר, שכן הבשר מתרפא; קיצוץ עצם הוא ניסיון גס לסילוק המום, ופסול. ואם לאו כשר – המשפט חוזר במקצת על עצמו, שכן גם בו נאמר שיותרת סתם כשרה. העורך קיבץ אפוא שני ניסוחים שהשני מייתר את הראשון, אך הוא לא ויתר עליו משום שיש בו תוספת מידע עד הפרק. יתר בידיו וברגליו – כלומר שש ושש עשרים וארבע – שיש לו שש אצבעות בכל רגל ובכל יד, רבי יהודה מכשיר וחכמים פוסלין – רבי יהודה חושש למראה החיצוני, וחכמים אינם רואים בכך מום, אולי משום שאין בכך הפרעה לתפקוד. ברם גם במומים לעיל נמנו כאלה שאין בהם הפרעה בתפקוד, והם מומים קטנים יותר. להלן נחזור לניסיון לכלול את כל המומים בכלל אחד, ונשקול שאלה זו בשנית. השולט בשתי ידיו פוסל – בדרך כלל יד שמאל חלשה יותר, והאיטר מי ששולט יותר ביד שמאל נחשב גם הוא לפגם, כמו ששנינו: "איטר בין בידיו בין ברגליו פסול. השולט בשתי ידיו כאחת רבי פוסל וחכמים מכשירין" תוס', פ"ה ה"ח, עמ' 540; בבלי, מה ע"ב. איטרות אינה מפריע לביצועים, ובדרך כלל היא אפילו מעלה, אבל היא נחשבה למום, אולי דווקא בסביבת המקדש שבה היו הנחיות ברורות באיזו יד יש לעבוד. אבל שליטה בשתי ידיים בוודאי אינה מום חיצוני, ואינה פגם. אין לנו אלא לומר שחכמים נוהגי המקדש חששו מכל יוצא דופן, ומי שלא נמנה עם המין הרגיל נחשב כחשוד. יש בכך ביטוי של היעדר פתיחות כלפי השונה, ותפיסה ש"שונה" הוא שוני מהמבנה הרגיל והשבלוני. בכתב היד שלנו כתוב "פסול" ותו לא, אבל ברוב עדי הנוסח הטובים נוסף "רבי פוסל" מל, מנ, מפ. רבי מופיע במשנה רק לעתים רחוקות, וכפי שעולה ממשנתנו בחלק מהמקרים שבהם הוא מופיע שנוי הדבר במחלוקת בין עדי הנוסח. רבי היה כנראה אחראי על עריכת המשנה, והמשפטים שבהם הוא מופיע הם פרי עריכה מאוחרת, כאשר תלמידיו מסרו דברים בשמו. גם בתוספתא פ"ה ה"ו, עמ' 540 מופיע נוסח זה, וייתכן שנוסחתה השפיעה על המעתיקים. מכל מקום אין לבטל את נוסח כתב היד במקרה זה, גם כנגד רוב העדים. וחכמים מכשירין – כנראה משום שהמום אינו ניכר ואינו מפריע.

9 הכושי – שעורו שחור. קדמונינו היו שזופים וכהים, אך לא ממש שחורים.

10 כושי ובלונדיני, ושאר צבעונים

11 הבלונדיני מכונה בספרותנו גרמני, והשחור כושי. את הגרמנים הכירו חכמים בעיקר כחיילים בשירות הצבאי הרומי. תדמיתם הייתה כשל בלונדינים בהירים ביותר: "מיכן אמרו בהרת עזה נראית כגרימני, כהה, והכהה ככושי עזה. רבי ישמעאל אומר בית ישראל הריני כפרתן הרי הן כאשכרוע לא שחורים ולא לבנים אלא בינוניים" ספרא, תזריע נגעים פרק א ה"ה, ס ע"א; משנה, נגעים פ"א מ"ב. את הכושים הכירו חכמים שוב כחיילים רומיים, אך גם כתושבים או בני השבטים הערביים שהיגרו לארץ, ובעיקר כעבדים: " 'ויקנהו פוטיפר איש מצרי' גבר ערום. ומה הוות ערימותיה? אמר בכל מקום גרמני מוכר כושי וכאן כושי מוכר גרמני" בראשית רבה, פו ג, עמ' 1055. איש מצרי הוא כושי, ורגיל שהלבן מוכר את הכושי, שכן החיילים הרומיים השתלטו על שטחי הכושים, והם מכרו את הכושים לעבדים.

12 לפי כמות העדויות שבידינו המפגש עם הכושי היה תדיר בהרבה מאשר המפגש עם הגרמני הבלונדיני. כבר במקרא נזכרים כמה אישים כושים. בספרות חז"ל נזכרת מיכל בת כושי, אישה צדקת שהחמירה על עצמה והתעטרה בתפילין, ברם ספק אם זו דמות חיה או דמות ספרותית. מחוץ לה אין מפגש עם כושי רֵאלי, אדם שיש לו שם ודמות פרטית.

13 הכושי נחשב כבעל מום, והמשנה מונה אותו עם אלו שהם בעלי מומים ופסולים לעבודה במקדש. משנתנו ומקבילותיה משקפים את אידֵאל היופי של חכמים. בתוספתא שנינו לעניין אחר: "הרואה את הכושי, ואת הבוריק, ואת הגיחור, ואת הלוקין, ואת הכיפיח, ואת הננס ואת החרש, ואת השוטה, ואת השכור, אומר ברוך משנה הבריות. את הקיטע, ואת החיגר, ואת הסומא, ואת מוכי שחין, אומר ברוך דיין האמת" ברכות פ"ו ה"ג. הרשימה בתוספתא דומה, ומוסיפה רק את הבוריק. אבל יש הבדל בין השניים. הכושי והגיחור במשנתנו הם בבחינת מומים, ואילו התוספתא רואה בהם שוני, אך לאו דווקא פגם.

14 הירושלמי מצטט את ההלכה שבתוספתא כדרשה לפסוק "זֹבח לאלהים יָחֳרָם" שמות כב יט. אם כן הוא, יש "רק" לברך עליהם "משנה הבריות", משום שהקב"ה שינה אותם לרעה ירו', ברכות פ"ט ה"א, יג ע"ב. כן קובע המדרש: "וידבר ה' אל משה לאמר פינחס בן אלעזר וגו' במדבר כה י יא. ילמדנו רבינו, הרואה בני אדם משונים כיצד מברך? כך שנו רבותינו הרואה הכושי, ואת הגיחור, ואת הלווקן, ואת הקיפח, ואת הבוהקנים, ואת הננס, ואת הדרקונוס, אומר ברוך משנה את הבריות, הרואה את הקטוע, את הסומא, ואת מוכה שחין, אומר ברוך משנה את הבריות דיין האמת, אימתי בזמן שהיו שלימין ונשתנו, אבל..." תנחומא בובר, פנחס א, עמ' 150.

15 הבבלי מסביר את הגוונים השונים: "כושי – אוכמא אדום כהה מאוד, עד שחור, גיחור – חיוורא לבן, לבקן – סומקא אדום מבריק. איני, והא ההוא דאמר להו: מאן בעי לוקיאני ואישתכח חיוורא מי רוצה לבקני ונמצא לבן! אלא: כושי – אוכמא, גיחור – סומקא, כדאמרי אינשי סומקא גיחיא, לבקן – חיוורא, כההוא דאמר להו מאן בעי לוקיאני ואישתכח חיוורי" מה ע"א.

16 הכושי, מלבד שהוא משונה, נתפס כמכוער. אשת משה רבנו הייתה כידוע כושית, והמדרש מעניק שני הסברים לכינוי כושית, הסברים שוודאי אינם פרשנות, אך משקפים את גווני תמונת עולמם של חכמים: "א. 'על אודות האשה הכושית', מגיד הכתוב שכל מי שהיה רואה אותה היה מודה בנוייה. ב. רבי אליעזר בנו של רבי יוסי הגלילי אומר, צפורה צפו וראו מה נאה האשה הכושית. וכי כושית היתה והלא מדיינית היתה? ...ומה תלמוד לומר כושית? אלא מה כושי משונה בעורו, כך צפורה משונה בנויה יותר מכל הנשים. כיוצא בו אתה אומר 'שגיון לדוד אשר שר לה' על דברי כוש בן ימיני' תהלים ז א, וכי כושי היה? אלא מה כושי משונה בעורו, אף שאול משונה במראיו, שנאמר 'משכמו ומעלה גבוה מכל העם' שמואל א ט ב. כיוצא בו אתה אומר 'הלא כבני כושיים אתם לי בני ישראל' עמוס ט ז, וכי כושים היו? אלא מה כושי משונה בעורו, אף ישראל משונים במצוות יותר מכל אומות העולם. כיוצא בו אתה אומר 'וישמע עבד מלך הכושי איש סריס' ירמיה לח ז, וכי כושי היה? אלא מה כושי משונה בעורו, כך היה ברוך בן נריה משונה במעשיו יותר מכל בני פלטין של מלך". ההסבר הראשון הוא שציפורה הייתה "כושית" בלשון סגי נהור, כלומר יפה במיוחד, וכהסבר המדרש: "ועל שם נויה נקראת כושית כאדם הקורא לבנו נאה כושי כדי שלא ישלוט בו העין, והאיש משה ענו מאד" תנחומא צו יג. ההסבר השני בנוי על דברי התוספתא "משנה הבריות". ציפורה ויתר הגיבורים הנזכרים לא היו חס וחלילה מכוערים ככושים, אלא משונים ובולטים במידה טובה זו או אחרת.

17 כמו כן: "כיוצא בדבר אתה אומר 'על אודות האשה הכושית אשר לקח' במדבר יב א, וכי אשה כושית לקח? כושית במעשיה, כושית בשמה, יש אשה שהיא כשירה ואינה נאה, ויש נאה ואינה כשירה, אבל צפורה נאה ויפה וכשירה" מדרש תהילים, ז יח, עמ' לו

18 כאמור, ברור שעבור חכמים "כושי" הוא שם נרדף לכיעור, וציפורה יוצרת להם בעיה שהם פותרים בדרשה מתוחכמת. ברוח זו חוזרים מקורות נוספים המציגים את הכושי כמכוער, כבחירה גרועה וכנכה רוח.

19 עוד מופיע הכושי כעבד, ובעיקר כעבד בעל מעמד נחות במיוחד: "אמר רבי יהושע בן לוי: משל למלך שהשיא את בתו ופסק לה ליתן מדינה אחת ושפחה אחת מטרונה, ונתן לה שפחה כושית. אמר לו חתנו: והלא שפחה אחת מטרונה פסקת לי ליתן?" שמות רבה, ג ג. אם כן שפחה כושית היא שפחה נחותה יותר משפחה "מטרונה", כלומר אישה מכובדת, בת טובים.

20 והגיחר – חיוור, והלווקן – ג'ינג'י לוהט בבלי, מה ע"א, והכיפח – לפי ההקשר הוא ההפך מננס, כלומר גבוה מאוד, וכן פירש הרמב"ם למשנתנו. אבל בתשובותיו תשובות מימוניות לג הוא אומר שהוא מסוגי השחין, וקשה להניח שמשנתנו עברה לתיאור מחלות. הרמב"ם נשען על סוגיית הירושלמי: "אתא עובדא קומי רבי ירמיה בכופיח וכפפו" כפאו – ירו', כתובות פ"ז ה"י, לא ע"ד. המדובר שם במומים שנולדו בגבר לאחר האירוסין. אחד מהם הוא כופיח, ובא מעשה לפני רבי ירמיה וכפה עליו להוציא. ברם אם גבר נישא בגיל חמש עשרה או שש עשרה והיה בגובה רגיל, ייתכן שיצמח ויגיע לאחר חמש שנים לגובה רב, כזה שנחשב כבר כפגם ביופי ובנוי המקובל. מכל מקום הבבלי מה ע"ב מסביר מדוע בעלי קומה מופרזת אינם נוי, וברור שהבין שכיפח קיפח הוא גבוה מאוד.

21 והננס – נמוך מאוד, והחרש – במעמדו של החרש עסקנו במהלך פירושנו וראינו שבדרך כלל הוא נחשב כמי שפטור מהמצוות, אך היו גם שראו בו חבר לכל דבר בקהילה היהודית. עם זאת יש להניח שגם מי שראו בחרש בן אדם מתפקד מן הסתם ראו בחרשות מום. והשוטה והשיכור ובעלי נגעין טהורין – נגע לא במובן של הלכות נגעים, אלא סתם מחלות עור, פסולין באדם – כוהן חרש או בעל נגע מנוע מלעבוד במקדש, וכשירין בבהמה – בהמה עם מחלת עור אינה נחשבת לבעלת מום ואינה פסולה לקרבן. - רבן שמעון בן גמליאל אומר שוטה בבהמה אינה מן המובחר – כשר, אבל אינו רצוי כקרבן, רבי לעזר בן עזריה – בחלק מעדי הנוסח "אליעזר", אומר אף בעלי הדלדולים – פיסות עור המדולדלות מגוף האדם, פסולין באדם וכשירין בבהמה.

22 בתוספתא מצויה רשימת מומים נוספים, ולא הבאנו את כל האפשרויות. באמצע רשימת המומים שאיננה במשנה מצוי משפט חריג: "אמר רבי יהודה מעשה בא לפני רבי טרפון ואמר כמותו ירבו כוהנים גדולים בישראל. אמר לו רבי יוסי כך אמר כמותו יתמעטו נתינים ממזרין בישראל" תוס', פ"ה ה"ז, עמ' 540. איננו יודעים באיזה מום מדובר, אולי בכוהן גבוה. רבי טרפון רואה בכך שבח, ורבי יוסי רואה בכך פגם קשה.